כשאנו מסתכלים על גדולי הציירים של העבר, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש באפרוריות הוויזואלית של ימינו. עם מבחר בלתי מוגבל של גווני הצבע בפלזמה או עם נכונות תמידית של המצלמות הדיגיטאליות לספק עותק צבעוני, אנו  עדין עומדים פעורי פה נוכח היצירות שלהם.    

אלא מה, עצם הימצאותנו בתוך השעום "חזותי גלובלי" הופכת אותנו לעדים בעל כורחנו, ואולי אפילו דוחפת לחיפושים בזמנים אחרים.

לכן לא משנה מה אתה מצלם, מגלם או יוצר – הניסיון הוויזואלי שרכשת הוא שיקבע בסופו של דבר- זווית ראיה, קצב, ופעמי לבך. ואם חונכת על עקרנות גדולי האומנים, פיתחת גישה שחובקת עולמות, אז תוכל להגיע לאותה הנקודה, היכן שדמויות מין העבר מתחברות עם הרגשות והקצב של היום.

ברור לי שכל אחד מהם – Bosch, Caravagio, Zurbaran, DeLatour – ביטא עולמות שונים לגמרי משלי כמו גם מסרים של דעת, של חברה  ושל ראית עולם אין בנינו אף דבר משותף. אבל יחד עם זאת העוצמה הטמונה ביצירותיהם פורצת את מסגרות הזמן שלהם ומעצבת סמלים חזותיים המקרינים לאורך כל הדרך על תרבות מערבית, משפיעה  עליה ומזמינה לדיאלוג.  אותו הדיאלוג שניהלו לא מעט אומנים של זמננו.

קטונתי, אבל בכל זאת מנסה לטפס למרגלות הרים גבוהים, לנשום אוויר מזוקק  של יצירות מופת ולבטא את שלי. האם זה לגיטימי? לא יודע.